"אמא מה כתוב פה?"
"חג פסח שמח וכשר" עניתי באי רצון.
"אבל מה זה??" שאלה ונופפה בדף הצביעה מהגן.
אופס. הסתבכתי…
לכי תסבירי לה שלמרות מה שמלמדים בגן- אנחנו לא בעניין של ביעור חמץ ועניני כשרות. פשוט לא.
גם איך תסבירי לה שאינך מחבבת את ליל-הסדר, עם ההגדה המתישה שקוראים בספיד
כדי להגיע כבר לשירים ולקניידלך …
כולי בהגיגים והילדה ממשיכה לדרוש הסבר "אבל מה זה פסח שמח וכשר"?
"פסח כשר, זה אומר ששבוע שלם אסור לך לאכול לחם, מלאווח, פסטה, וכמובן את הקרקר זהב
שאת אוהבת… ואוכלים רק מצות או פסטה מיוחדת לפסח שאת לא אוהבת!"
היא נראתה ממש מודאגת. עם כל הכבוד לבני ישראל במדבר- שבוע בלי ספגטי בפרמז'אן?
"אבל את יודעת" הרגעתי אותה "לנו בבית זה לא כל-כך משנה החוק הזה.
אנחנו זוכרים את יציאת מצרים גם כאשר אנו אוכלים מצות וגם כשאוכלים את הדברים הרגילים…"
"אז אני אוכל לקבל גם פסטה וגם מצה עם שוקולד??? יששששש"
שמחה רבה, שמחה רבה.
"בטח, אצלנו מותר גם וגם. חוצמזה, אנחנו ניסע בפסח למקום נורא מיוחד ושם נחגוג את ליל הסדר.
בתוך גן גדול ויפהפה בירושלים"
ליל הסדר כפי שהתקיים במשפחה שלי המורחבת, הוא מאורע אשר (למרות אהבתי לאנשים עצמם)
הייתי משתדלת להתחמק ממנו. בדרכים שונות. היו זמנים בהם הייתי יורדת לחודש לסיני…
נודדת בין הדיונות כבני ישראל… ועוד.
אבל כעת כשהילדות לומדות על המנהגים בגן ובביה"ס
צריך לעשות איזה משהו נחמד בלילה הזה שכולנו מסובין. לא?
אז מצאתי לנו עיר מקלט לליל סדר אלטרנטיבי.
יום לפני החג נסענו חמשתנו לעין כרם שבירושלים, ללון באכסניית מנזר האחיות מציון.
("מה זה חבורת הכלות האלה?" שאלה הילדה."אה, הן פשוט גרות פה"… עניתי)
אבל לפני הכל, היה לי חוב קטן לקיים…
כשביקרנו את פסל המפלצת המפורסמת שבקרית יובל
אשר ניתן להתגלש על שלוש לשונותיה
משם המשכנו בדרך המתפתלת למנזרנו שבכפר…
והחדר הצנוע אך הנקי ורחב הממדים שקיבלנו היה מקור לאושר גדול,
התברכנו שם בשעות ארוכות של קפיצות בסגנון פרעושים בין חמש המיטות שבחדר…
שעות של טויינג…טויינג… טויינג…!!!!
התוודענו גם למסדרונות האכסניה, לחצר. קולות הצהלה של הנינג'ות הדהדו עם אקוסטיקה לא נורמלית.
מסתבר שתקרות של שש-שבע מטר יוצרות תהודה שאין להתעלם ממנה… (סליחה, הגברת שמחדר 7)
הסתובבנו גם בעין כרם, שהיא הכפר האהוב עלי בארץ בנוסף לתל-אביב, ונהנינו ממנעמיה המפנקים.
כמו ביקור חטוף בחצר ובבריכונת של מלון הבוטיק אלגרה, גם שם הדהדו הקולות הנלהבים של בנותיי…
סעדנו את ארוחת הערב במסעדה שבמרכז הכפר. גם שם השמענו את קולנו. הרם.
למחרת המשכנו ליהנות מהמרחב של המנזר ושעות הבוקר נוצלו לציור, הקראת ספרים,
ריבים אחת עם השנייה ועמנו ההורים, וכמובן עוד המון קפיצות פרעושיות על המיטות.
בצהרים כשהשמש היתה בשיאה, יצאתי עם אחת הילדות לסיבוב בכפר
כי זה היה הזמן לרכוש את מזוננו לצהרים ולערב. עוד מעט והכל ייסגר.
במנזר יש מטבח עם מקרר ומיקרו לטובת האורחים, כך שיכלתי לאכסן שם את הטובין שקנינו.
כל מה שנותר היה להתייעץ עם אחת הנזירות לגבי הלוקיישן.
איפה אפשר לשיר בקול גדול ולהרעיש חופשי?
בחרנו את המקום ועכשיו יש לנוח ולאגור כוח.
לקראת הערב ירדנו עם כל הציוד לחצר. בעלי הצדיק העסיק את הבנות
ועודד אותן להתעניין בבוטניקה אי שם, בחלק מרוחק של הגן,
עד שסיימתי לערוך בשקט את השולחן,
להחביא אפיקומן בשיחים הקרובים ולהכין פנסים להתמצאות בחושך המתקרב.
"הכל מוכן! תגיעו".
ההגדה היחידה שיש לנו בבית היא זו של אנגלמאייר…
והציורים שם מאד מעניינים :–))
וויששש מהיר על עשר המכות…
ארבע כוסות, חרוסת, ביצה קשה, אמרנו פסח-מצה-ומרור ויצאנו ידי חובתנו.
די דיינו, מה נשתנה, הללויה, דומם שטה, אחד מי יודע. מסתבר שהן מכירות את הכל!
הן שרות יפה… הגן הקסום הופך את הכל לסיפור אגדה. וברקע ההגדה.
וכשהחושך החל לרדת, אורחים נוספים שחלפו בחצר ראו שלוש פיות קטנות
רצות שם במעגלים ומאירות כגחליליות…
מחפשות משהו בחשכה עם פנסי לד ולייזר…
"מתחמם…חם… רותח… קרררר! קר קפוא! תחזרי לאיפה שהיית קודם…"
לבסוף בכוחות משותפים נמצא האפיקומניאק החמקמק.
(איך פתאום נוצר ויכוח לגבי מי "ממש" מצאה אותו ומי "רק האירה" עליו עם הפנס?
תגידו, ככה זה תמיד?… גם אצלכם נוצר מתח סביב האפיקומניאק הזה?)
בכל מקרה, יום ארוך ומעניין הגיע לסיומו.
מה נשתנה הלילה הזה?
שהפעם הזו I DID IT MY WAY
בבוקר שאחרי המשכנו לחקור את הגן הגדול ואז נפרדנו ממנו,
נפרדנו גם מהמיטות הקופצניות ומכל האנשים הנחמדים שהכרנו שם.
מכוונים תל-אביבה, לעבר סעודת חג משפחתית הומה ועליזה…
ממש שניה לפני שיצאנו את שערי המנזר, הצענו לילדות לחפש הפתעה בשיח של האפיקומן(יאק)
ושלוש ילדות עם עיניים גדולות מצאו בשיחים שלוש בובות גדולות עיניים. הצעצוע שאין די ממנו…
בזאת סגרנו את משימת האפיקומן (–: יאק!
תודה ודי דיינו…
יומיים וחצי של בועה הגיעו לקיצם, והנה לוקחת עמי למזכרת צינון תוצרת ירושלים
אל עבר שבוע נוסף של חופשת פסח! הידד!
"אבא ואמא, אפשר יהיה לחזור שוב לבית שלנו של ירושלים?"
"כמובן שאפשר. אני שמחה שאתן אומרות את זה"
רק שבפעם הבאה אולי כדאי שתהיה לצידנו עוד משפחה עם ילדים רועשים? (הינט הינט לזאת שהבריזה)
או לפחות חבר נוסף לרוץ איתו, לקפוץ אתו, לריב איתו… ולחולל יחד צרות נחמדות בגן עדן.
זהו בנוגע לליל הסדר האלטרנטיבי שלי – כעת לאחל לכם המשך פסח שמח וכשר? :-)
אישית מעדיפה לדלג על הלַחְמָא עַנְיָא ולייחל את העיקר. הנה ברכתי:
שכל הפרעונים המדכאין המשעבדין את חיינו בעולם המודרני (כלכלית, מדינית, אישית)
יתגלון, יחשפון ויסולקון ומיד! שהאנשים הטובים שמניעים את העולם ייהנו מחופש, צדק וזכויות אדם.
הָשַׁתָּא עַבְדֵּי–
(השנה אנו עבדים. בטח כל אחד הוא קצת או הרבה, עבד של מישהו או משהו… לא?) –
לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין!
(—: amen & amen :—)
דורין
דורין, כמו תמיד כייף לי לקרוא את הפוסטים שלך. הכתיבה שלך והיצירתיות שלך עם הילדות מדהים אותי מחדש – מלאת הערצה. התיאור של המקום והתמונות – עושה חשק לקפוץ לשם לסוף שבוע.
מחמץ יצא מתוק…. פוסט קסום . לא ייאמן איך את מצליחה להפוך כל חוויה לקסם. נהניתי מכל מילה ותמונה