12 לדצמבר 2014
השבוע חגגנו עשר שנות נישואין. שוב הפקדנו בגנים את ערימת הילדות ולקחנו כמה שעות פסק זמן מכולם.
היה נחמד מאד, אבל לא על זה רציתי לספר… אלא על מה שקרה לפני עשור אחד בדירה השכורה בשינקין.
הפעם הפוסט אודות: "החתונה הביתית שלי"
נתחיל מזה שאני לא חובבת חתונות (בלשון המעטה)…
היו אולי 4-5 חתונות מתוך מלאנת'לפים, אשר אני עצמי נהניתי בהן בכל ליבי.
לרוב אני די משתעממת אחרי הסיגרים והדג מלוח ומחכה לרגע שיהיה מנומס לעזוב את האירוע.
(לאחרונה למדתי לבקש מראש פטור מהזוג המאושר וזה עובד טוב. כי מה לעשות? ככה אני… )
לאור כל זאת, זה אולי יראה תמוהה שבחרתי להתחתן כדת וכדין. עם רבי אמיתי, חופה, הינומה והכל קומפלט…
זה הכל בגלל הגניקולוג של קופ"ח.
כשבאתי אליו עצובה אחרי כמה חודשים שלא נכנסתי להריון, הוא טען שמבחינה אדמיניסטרטיבית, יותר קל יהיה להתחיל טיפולי פוריות אם נהיה נשואים.
"טוב" אמרתי והלכתי הביתה.
הסברתי ליקירי שכנראה אין מנוס ועדיף שנתחתן. "טוב" הוא אמר.
נכנסנו לאינטרנט כדי ללמוד איך עובד הנוהל חתונות בקפריסין וראינו שזה כרוך בטרחה,
פינוי זמן ועלויות שלא בא לנו עליהן כשאנו באמצע שיפוץ הדירה שרכשנו.
"אז בוא נתחתן ברבנות. נתקתק את זה ביום אחד בלי בלגנים" הצעתי. "טוב" אמר הבחור.
באותו שבוע קפצנו לבקר במעוז היהדות האורתודוכסית שבשד' דוד המלך ונרשמנו…
בגלל שזה היה סתם עוד נוהל פורמאלי, קבענו את מועד החתונה לעוד שבועיים וחצי מיום הביקור
מספיק זמן כדי להביא עדים, לקנות טבעות ולהודיע לכמה אנשים… (בתיאום עם רבנית חמורת-סבר בחדר השמאלי שחישבה את ימי הנידה שלי).
"טוב" חשבנו ושמחנו שאנו כה יעילים…
אבל פתאום הסתבר שברבנות מחתנים רק עד שעות הצהרים, ואם אנו רוצים שזה יהיה בערב- אז הם נכונים לשלוח לנו רבי הביתה.
"ברצינות? אתם שולחים רבנים הביתה??!! מה, זה כמו שמזמינים הביתה אוכל ממסעדות?" שאלתי.
"פחות או יותר. אבל את מתחייבת בפנינו שהכיבוד שתגישי יהיה כשר!!!" ענו לי. "טוב" הסכמתי…
מהרבנות הבחור שלי הלך לענייניו ואני צעדתי כמה רחובות כדי לספר לאם הכלה.
"תגידי אמא, מה את עושה עוד שבועיים ביום שלישי בערב?"
"מממ…שלישי, למה את שואלת? אה, את מתכוונת לפתיחה של התערוכה ההיא?"
"לא, לא תערוכה. יש לי משהו אחר בשבילך! פשוט… בשלישי בעוד שבועיים אני מתחתנת…"
חלקיק זמן שכולו דממה.
ואז המון רעש.
המולה וסערה סחפו אותי והסוד הפרטי והאינטימי הפך לעניין משפחתי וציבורי.
מלא טלפונים, ברכות, צעקות, חיבוקים, עצות, המלצות, בעיות, פתרונות…
סופה עזה טלטלה אותי במשך שבועיים, נושאת על ראשה ערימות של סידורים.
"טוב" חשבתי לי. תתחילי לתקתק משימות:
למצוא רבי נחמד אשר פנוי בתאריך. לזכור לשלוח עדים וגם להגיע לפגישה עם הרבנית. כמה אנשים יכנסו לי בסלון?
את מי אני מזמינה? כמה אנשים ההורים שלנו יכולים להזמין?מאיפה נביא את הכיבוד הכשר? איפה יש מקום לקייטרינג במטבחון שלי?
אז איזו מסעדה במרחק הליכה תסגור עבורנו את הערב בהתראה כה קצרה? צריכה להכין למסעדה שרטוט עם כמות המוזמנים לפי שולחנות.
מה נעשה עם החפצים בבית? הרהיטים? החתולים? ללכת למקווה ולא לשכוח לקחת מהם פתק.
מה אני אלבש? צריכה להשיג הינומה, לקנות טבעות. עוד יומיים החתונה ועוד לא קנינו בגדים לחתן.
להשאיל מהרבנות חופה, לקנות בדר' העיר קישוטים. לקנות בנחלת בנימין בדים. לצבוע את הקיר בסלון בתכלת.
מישהו שיביא כיפות לגברים, לקנות יין לקידוש שאינו משנת שמיטה, לקנות כוס דקה של תה ולעטוף אותה בשביל שבירת הכוס,
לנקות את החול של החתולים במרפסת, להזיז את הרהיטים לבית השכנים. לתזכר את האורחים. לוודא שדני מגיע בזמן!
לקנות פרחים בשוק בבוקר החתונה, מי יצלם סטילס? מי יצלם בווידאו? לנשום.
לתאם תור למספרה שיעשו לי טוסטר בשיער שיראה כמו שדה שיבולים זהוב ברוח…
ובסוף זה קרה.
התחתנו בבית שכבר סיפרתי עליו כאן.
בערב שלפני החתונה, פינינו את רוב הריהוט מהסלון לדירת השכנים.
חברתי אורנה יחד עם מיקה בתה התייצבו בשם "ועדת קישוט" ובחדווה קישטנו את הכניסה לבניין מהרחוב, את חדר המדרגות,
חתן וכלה מפלסטיק נתלו מהמנורה עם שרשרת מרשמלו, כתחליף לעוגת חתונה מסורתית. בובת כלה קיטשית חלשה על מדף הסלון.
עטפנו בבד טול לבן את כל הרהיטים שיושבים עליהם.
נראה היה שהבית עצמו מתחפש לכלה עם 30 מ' טול שעטף את הכיסאות, הספות, הניאגרה, פשוט הכל…
טקס החופה התקיים בסלון הריק, ואזור הישיבה היה חדר העבודה המחובר אליו.
המעילים, התיקים של האורחים והמתנות אופסנו יחד עם החתולים בחדר השינה מאחורי דלת סגורה.
(בכדי שהחתולים לא יברחו…)
ובינתיים במסעדה במרחק שני רחובות, מול בית הפגודה, מלצרים וטבחים התכוננו לבואנו בתום הטקס.
(אבל לא אקדים את המאוחר…)
נחזור לסלון! החדר הופשט מחפציו כדי להשאיר מקום לחופה, ועל קירותיו תליתי צילומי חתונות מרחבי העולם.
זה למעשה ספר של נשיונאל ג'יאוגרפיק על חתונות, שמצאתי באותו השבוע בסטימצקי. אסופה מגוונת ומרתקת של הטקס הנצחי הזה.
פרמתי את דפיו של הספר ומסגרתי את הצילומים הנבחרים על דפי תחרה.
ככה זה נראה בסוף.
בקיר שממול התנוססו כמו מתוך סרט אילם, תמונות החתונה המקוריות של הסבים והסבתות שלנו.
מחזה לא פחות הזוי ואנתרופולוגי מתיעוד של נשיונאל ג'אוגרפיק…
אז כך התכונן והתגנדר לו הבית.
ראשוני האורחים הקדימו ועזרו לאימא שלי לסחוב את השולחן האחרון לבית השכנים, החתן אירח אותם לבדו
בזמן שאני מסיימת להתקלח… ובדיעבד, ראיתי בכמה תמונות, שמרוב מהירות לא מרחתי טוב את הצלליות.
(איפה, איפה המאפרת שלא הזמנתי?)
הטול על הספה והטול על ראשי התמזגו לאחד. לא ידעו איפה מתחילה הספה ואיפה נגמרת הכלה.
כל מי שהתיישב לדבר איתי משך לי את הטול מהראש בלא יודעין…
אגב, סבתא שלי שעוד היתה אתנו לפני עשור, נראתה מרוצה לראות על הקיר את תמונת החתונה שלה עצמה…
מעט המוזמנים כבר מילאו את הדירה כאשר הרבי הגיע עם עד כשר מטעמו.
בשלב זה הגברים פרשו לדירת השכנים כדי לחתום על שטר הכתובה וכאלה, כי בדירתנו לא היה מקום.
מה ששכחנו זה שלשכנים החמודים שלנו לא היה שולחן בסלון מלבד שולחנון היצירה של הילדים… :-)
לא אלאה אתכם בשלל הבעיות שצצו בהמשך הערב בשל הקפדנות של הרבי. הוא החמיר עד הפרט הקטן ביותר בענייני הלכה.
אבל אמרנו "טוב" על כל דרישותיו המפתיעות, כי הוא היה מאד נחמד, גם לא התחשק לנו לקחת ללב שום דבר.
כי ביננו, אכפת לי אם הטבעת חלקה או לא חלקה מבפנים? (מזל שהתעקשתי אצל הצורף שימחק הכל! כולל הקראט!!!)
משנה לנו אם היין כן או לא משנת שמיטה?: "סליחה אדוני הרב, מה?? היין לא בסדר?
החותמת לא מספקת? וואו! אוקי. אז אי אפשר להתחיל את הטקס"… ממממ… "טוב" אמרנו.
האורחים התחילו להתקשר למכולות באזור בכדי לברר למי יש יין תקני, עד שאחת מחברותיי השיגה יין טוב והטקס יוכל להתחיל…
בשעה טובה הגענו לחופה.
היה יפה, אינטימי, מלא אהבה ושמח.
הערב המשיך בצעידה של שני רחובות למסעדה "דניאלה" שבכיכר אלברט.
זה ביסטרו חמוד שאהבנו לאכול בו כשגרנו בשכונה (אבל מזמן המקום אינו קיים עוד).
החתונה שלנו כללה רק 40 משתתפים. כולל החתן והכלה… כולל הצלמים, כולל הכל…
את הווידאו הלא ערוך של הערב, שמעולם לא ראינו מאז החתונה- צילמה לנו חברתנו אן.
תמונות הסטילס אשר גם מעטרות את רוב הפוסט היום, צולמו ע"י החתיך בתמונה למטה: צ'ארלי יעקב. צלם וחבר ילדות של בעלי.
לקראת סוף הערב, חברתי היפה אבישג, לקחה מצ'ארלי את המצלמה וגם צילמה לנו יופי של תמונות…
שוב תודה לכם חברים. כעבור עשור זה אפילו יותר מוערך ומשמח.
הרבה דברים דרמטיים וחזקים, לטוב ולרע, קרו לנו מאז אותו יום. החיים שלנו מאד שונים היום.
ברמה השטחית: החלפנו שכונה, החלפנו קידומת, מקומות עבודה, הבלונד שלי חזר להיות חום, חלק מהחברים השתנו, כהורים החלפנו סגנון חיים (או אולי אפילו החלפנו מצב צבירה?)
הבניין שבו גרנו והמסעדה בה התחתנו נעלמו ונמחקו מפני האדמה- וקיימים רק בתודעה של מי שזוכר…
ולהבדיל, גם סבתא רוזה שלי וחמותי היקרה ויויאן כבר לא פה כמה שנים.
נשארו רק תמונות על המסך ותמונות שצרובות בזיכרון האנושי.
אולם החיים ממשיכים ביצירה מתמדת… והמון תמונות חדשות נערמות על המסך ובזיכרון החי :-)
"טוב" נאמר כולנו בהכנעה. עצוב, שמח… ככה זה.
אולי פעם אני אספר פה על החתונות שממש נהניתי בהן.
במיוחד על חתונת-רחוב אחת, שהיתה חוויה חזקה וחתיכת סיפור. בלי נדר :—))
בינתיים אפשר לאגור כוחות לקראת חופש חנוכה וליהנות מהרגעים החמודים ומהחורף הקליל…
:–)) דורין ((—:
בלוג אומנות | לצאת מהשגרה | בלוג לייף סטייל
אחחח זכרונות מהבית הזה :) אני זוכר הרצפה מקרוב כשהייתי מתכופף לצלם את לפיית מתחת למיטה!
חתונה מאוד מיוחדת… מאוד נהנתי לקרוא, הכל מועבר בצורה שנותנת לחוות את האווירה כאילו אני שם…
מגניב :))
מגניב :))
:)) תחי השגרה! היא באמת לא קיימת, כי כל יום הוא חדש וחד פעמי, לא? … תודה וסליחה על תגובתי המאוחרת
מהמם. איתך לגמרי בענייני החתונות ובגלל זה גם החתונה שלי תהיה מצומצמת ביותר
אומנות השיגרה?? שום דבר אצלך לא שגרתי. וטוב שכך. ברכות חמות ליום הנישואים!!
אותי זה ריגש