אני ממש אוהבת בתים. ואחד הבונוסים החמודים בגידול כנופיית ילדות, זה שלפעמים הן הולכות לחברים חדשים… ואני זוכה להצצה אינטימית אל חדרי מדרגות וחללים של דירות תלאביביות מבפנים.

"אמא מה כתוב פה?" חג פסח שמח וכשר, עניתי באי רצון. "אבל מה זה??" שאלה ונופפה בדף הצביעה מהגן. אופס. הסתבכתי…לכי תסבירי לה שלמרות מה שמלמדים בגן- אנחנו לא בעניין של ביעור חמץ ועניני כשרות. פשוט לא. גם איך תסבירי לה שאינך מחבבת את ליל-הסדר, עם ההגדה המתישה שקוראים בספיד לצאת ידי חובה, כדי להגיע כבר לשירים ולקניידלך

"אמא תקני לי, אמא תקני לי, אמא תקני לי, תקני לי…" – "ביומולדת! ביומולדת! ביומולדת! ביומולדת! עוד מעט יש לכן יומולדת 5…"

יום שישי בין הערביים. הרדיו מנגן מוזיקה כיפית, אני מזמזמת ובוחשת בסירים, דוקרת עוגה בתנור עם הקיסם כדי לברר את מוצקותה, ומפטפטת עם חברתי שבאה לבקר. הכל רגוע למדי כאשר בנזוגי נכנס למטבח עם מבט מוטרד ושאל בשקט: "ראית את החדר ילדים ומה הם עשו לקיר?"… "לאאאא!!!" שאגתי בבהלה והפסטורליה נקרעה לגזרים! "מה קרה????"

"אמא בת כמה אני עכשיו?" "בערך עוד שבועיים תהיי בת שש" עניתי בפיזור דעת. "לא שאלתי בת כמה אני אהיה אחר כך… רציתי לדעת בת כמה אני ע-כ-ש-י-ו!?" אמרה בקוצר רוח. "סליחה. את בת חמש שנים ואחד עשר חודשים ושניים עשר יום ושבע עשרה שעות".

ממסעדת הפלאפל השכונתית בקעו באמצע אוגוסט הדביק תרועות של שופר. מה פה קורה פה? זה כלי נגינה? חרדי נלהב נעמד מול שולחננו והריע בשופרו בעוד הבעלבית של הפלאפל זורח ומחייך מאוזן לאוזן. הנינג'ות שלי סיימו את הפלאפל שלהן וכעת לוגמות את הלימונדה במבט תמהה. "סלח לי" אני פונה למשפרר הנמרץ "אולי אתה מוכן להסביר פה לילדות מה מעשיך?" "בשמחה" ענה לי החרדי, מיד שיחרר את חרצובות לשונו ומפיו נשפך מפל עז של מילים לא מובנות על הקדוש ברוך הוא… וההסבר הסוער על אלוקינו ואבינו ועל הפתיחה של שערי שמיים עדיין לא גרם למבט של הקטנות לאיזושהי התבהרות…

עוד שניה אחת הילדודס מתחפפים מהבית לגנים ולביה"ס ואפשר להסיר את כובע המבוגר האחראי, למשך שליש מהיממה. לא נצטרך להעסיק, להאכיל, לפייס, לנחם ולשעשע… וואו! כמה אפשרויות נפתחות עם הוצאת העז הבועטת מהחדר (אפילו שלוש עזים!). כמה נעים וטוב לזכות מחדש בכמה זכויות אדם אלמנטריות! (למשל לסיים ארוחה קלה בלי לקום חמש פעמים באמצע?!) איזו שלווה מובטחת לנו ההורים לפחות לשבועיים הקרובים :–))

החופש הגדול גרם לי לתהות שוב ושוב האם ילדים הם למעשה סוג של עם אחר? כי אם ניתן לומר זאת על גברים מול נשים — אז על אחת כמה וכמה על הגמדים הללו, אשר נעים בחופשיות מצחוק לבכי, לצווחות ותלישת אברים ובחזרה לחיבוקים תוך שניות… איך חיים בשלום זה לצד זה כל חופש גדול, שנה אחר שנה, תגידו לי? הרי לא מדובר בסידור זמני!

"מה פתאום קינוח עכשיו! תסיימי קודם את החביתה שלך. מה זה לא-בא-לי, אז מדוע ביקשת?"… עוד ערב שגרתי. נורא מעייף לריב עם הילדות על אוכל. אני רק אמא ולא שוטר…(אגב, מישהו יודע מתי המשטרה חדלה לבצע מעקבים על מי מהילדים אכל יפה ומי לא סיים מהצלחת?) בינתיים החביתה המבוישת נטושה על צלחתה. נראית אפורה ושוממה מרגע לרגע.

"הבת שלך מוזמנת אלינו למסיבת פסטה אחרי הצהרון. מתאים שנאסוף אותה אלינו ותבואי לקחת אותה בערב?" ככה סימסתי לשלוש אימהות מאושרות שענו "ברור! איך אפשר לעזור?" וכו'. "פשוט פעם הבאה זה אצלך…" קרצתי :—) ביום המיוחל הבכורה שלי ושלוש חברותיה באו אחריי בדילוגים מהגן כאילו הייתי החלילן מהמלין כי שמעו שמצפה להם משהו ממש מגניב… הן נכנסו לבית וגילו על השולחן צורות שונות של פסטה בכל מיני צבעים מפתיעים "וואו! תראי את הזהב הזה!… ותראי את התכלת… הוורוד עם הנצנצים הכי יפה…"