הלכתי הביתה דרך דיזינגוף כשעיניי נמשכו לכרזה בוויטרינה של מרכז הבאוהאוס.

אומנות השיגרה - מי הזיז את הבנין שלי?

נכנסתי והוצגה שם תערוכת צילומי ת”א אז והיום.

אומנות השיגרה - מי הזיז את הבנין שלי?

תמונה של פעם מול צילום עדכני של אותו מקום בדיוק.

זה כמובן זורק אותך מיידית להרהורים על זמניות, נצחיות ועד כמה החיים דינאמיים ומשתנים…

יותר כייף מרכז מחול מללכת לבית ספר!

גימנסיה הרצליה שהפכה לכלבו שלום :-( ובית הספר יחיאלי לבנות (בו אפילו אמא שלי למדה ביסודי) הפך למרכז סוזן דלל :-)

ובאותו השוונג לא יכולתי שלא לחשוב על “אז והיום” קטן משלי. הבית שחיינו בו בשינקין עד לפני עשר שנים, הבית שבו אפילו התחתנו…

חתונה בסלון

בית שהיה מלא נשמה. עם חללים נדיבים, תקרה גבוהה, ריצפה מצוירת (שונה בכל חדר) ואוירה שלא קיימת עוד. כי…

clip_image010.jpg

כעת אין זכר לקיומו. במקומו עומד מבנה חדש, זר ובינתיים ריק.

clip_image0124

נכנסתי לשביל הבניין החדש, ובמקום בו נהג לרחף החתול ירמיהו על גבי מזגן :-), בתצפית על הרחוב, יש כעת – כלום.

החתול ירמייאוווו צופה על שינקין

האמת שגם ירמייהו השמנמן הפך לסוג של “כלום” ומצא את מותו על ריצפת המטבח (מהתקפת לב כנראה) זמן קצר לפני שעזבנו את הבית הזה, כך שהוא לבטח לא נוטר שמחקו לו את הזולה :) ובנו במקומה גגון לתיבות דואר שעדיין לא שייכות לאיש…

אומנות השיגרה - מי הזיז את הבנין שלי?

בקושי מצאתי תמונות של החצר המוזנחת, אך הירוקה שפעם הכילה מפגשי שכנים, מסיבות יומולדת…

החצר הסודית

היה שם פשוט כייף! עם ערסל, כוס קפה, ילדי השכנים, סוכה… (כמה שאני זקוקה היום לפינה כזו עם הנינג’ות שלי. כמו חמצן!!!!)

עצים ותיקים וציוץ ציפורים של כפר

נכנסתי לחצר כפי שהיא היום והופתעתי עד כאב לגלות אותה חנוקה מבטון. מגולחת מכל הצל והירוק שבה. למה ככה?

ואיפה המקום לערוגת עגבניות?

אוף!! תראו את עץ הפיקוס המצומק והמבויש בפינה… הוא היה ענק!

אומנות השיגרה - מי הזיז את הבנין שלי?

נברתי ולא מצאתי תיעוד לפיקוס הנהדר, רק התמונה של חדר השינה הישן שמחלונותיו נשקף אלינו העץ שעשה שמח בלב ושמר על הפרטיות.

אוף! גם אז היתה לי כל כך הרבה כביסה?

פיקוסון- אני מאחלת לך לגדול ולתפוס את הנפח ההולם אותך. פרח ושגשג!

וגם איחולי “פרח ושגשג” לכל הבניינים הישנים בתל-אביב שאינם מוגנים ע”י חוקי השימור ולכן קל מאד להרוס אותם.

בתים מבפנים מבפנים

קל מדי להשמידם ולבנות במקומם רבי קומות שבהם דירות קטנטנות עם תקרה קמצנית שעוד רגע מלטפת לך את הפוני, עם סלון שתוכנן מראש עבור טלויזיית הפלזמה הענקית…

תאכל דשא ואחר כך תקיא לי על כל הבית...

חבל, כי אנשים ראויים ליותר מזה (למרות שקופסאות הגפרורים מעשירות את אנשי הנדל”ן).

אנשים בריאים וחופשיי מחשבה צריכים גם מרחב, אויר טוב ואור שופעים, כמו שפעם בנו אפילו בחדרי מדרגות…

החתול ירמיהו בדרך לקפה שלו בשינקין

מעולם לא נכנסתי לתוך הבניין החדש שבשינקין, כך שאין לי מושג אם החדרים בו נאים או האם המסדרון נאה… אני מקווה שאכן כן עבור דייריו.

אומנות השיגרה - מי הזיז את הבנין שלי?

מה שלא יהיה, כנראה שתמיד קצת אתגעגע לבית הזה שהיה שלי פעם, כמו לעוד בתים ומקומות שהייתי קשורה אליהם.

אלה מקומות שמעולם לא נרשמו על שמי בטאבו, גרים שם זרים, חלקם נהרסו או השתנו מאד- אבל המקומות חקוקים בליבי והם פשוט שלי מבפנים!!!

כשאני עוברת לידם, אני רואה אותם כמו שהם עכשיו וגם כמו שהם היו, עם כל הרעש והחיים…

כל כך הרבה מה לספר על כל בניין...

העיר ורחובותיה ימשיכו מן הסתם להשתנות והעבר יבצבץ ברחובות העתיד, לפעמים בגאווה, לפעמים ירצו להשמידו.

זהו טבע הדברים… מתחילה להשלים עם זה :-)

דורין

בלוג אומנות | לצאת מהשגרה | בלוג לייף סטייל

Comments

comments