להיות אמא תל אביבית זה אתגר מתמשך...

להיות אמא תל-אביבית זה אתגר מתמשך…

ניסית פעם לעבור רחוב עם עגלת ילדים, שלא נדבר על עגלת תאומים, כשמצד אחד אופנוע חוסם חלק מהמדרכה,
בצדך השני לא גזמו את הגדר החיה, מלפנייך מישהו לא אסף אחרי הכלב שלו, ומאחורייך-
רוכב אופניים מצלצל גלינג-גלינג אסרטיבי וחצוף? כי עכשיו בא לו לרכב על המדרכה במקומך
ועגלת התאומים מוזמנת להימרח על השיחים ולפנות לו את הדרך…מה, לא??

להיות אמא, או בעצם, להיות משפחה תל-אביבית זה אתגר מתמשך…

מה זה אומר לגדל ילדים במרכז העיר?
(בלי הפרברים שמעבר לירקון או איילון כמובן)

ילדות ללא הפסקה בעיר ללא הפסקה

הבה נחזור למרכז העיר ונגיד שיש לכם תינוק זוחל… והפניתם את ראשכם לרגע-
אופס! כעת תזכו לחלץ מפיו לחם ישן של ציפורים, מסטיקים לעוסים, בדלי סיגריות

איזה סיגריה בא לך בייבי?

(המלצה חמה להורי הזוחלים: מוזיאון תל-אביב לאומנות… שפע של מרחבים סטריליים. מזגן בקיץ,
חימום בחורף, ותוך כדי זחילה ניתן למשש פסלים ולהציץ באומנות על הקירות, להנאת כל הצדדים)

ובכלל, מה הקשר בין ללכת להבימה לבין ביקור בתאטרון?
הפארקים העירוניים נמצאים בקצוות ובשוליים, כך שמתחם התרבות שבלב העיר הפך להיות משחקייה של פעוטות…

כיכר הבימה

משפחה ב’עיר ללא הפסקה’ צריכה כיסים עמוקים ומסגרת אשראי נדיבה כי הכל פה יותר יקר (גם גנים פרטיים,
גם צהרונים וקייטנות של העיריה עולות יותר) – ולא רק זאת, כי בעיר העברית הראשונה
הגינות הציבוריות מגיעות עם מעט מדי דשא ונדנדות – אבל עם שפע של קפה ומאפה, ארוחות ילדים וכדומה.

עוד הוצאה על הדרך שאף אחד כבר לא סופר אותה… “אפשר עוד קצת קצפת בשוקו? תודה” :—)

אפשר עוד קצת קצפת בשוקו?

לגדל ילדים במרכז תל אביב מבטיח שתפגשו באופן קבוע הרבה דברים לא צפויים ברחוב…

אלנבי פינת אנימל מהחבובות

להיות אמא זה אתגר מתמשך… כבר אמרתי?

אז על אחת כמה וכמה בתל-אביב…

זה אומר שכל יום בדרך הביתה מהגן, במרחק של 10 דקות הליכה, יש איזה 7-8 פיצוציות
ומכולות שופעות ממתקים וארטיקים, שלא נדבר על בתי קפה עם עוגיות, נשיקות מרנג, קרואסונים…

נראה אתכם אומרים שוב ושוב “לא מאמי!! היום הבאתי לך תפוח.”

סוכריה במכולת ונשיקות בבוטקה

זה אומר שבדרך הקצרה הביתה מהגן של התאומות, יש לנו שתי חנויות של פירסינג וקעקועים.

נכון שזה ממש מעניין לראות את כל הנזמים לגבות, ללשון, והחפצים להרחבת האוזניים?…

(ובי מתעוררת תהייה, עד מתי בנותיי תסתפקנה בקעקוע מיקי-מאוס והלו קיטי שאני מרשה אחרי האמבטיה…
מממ… מתי זה יגיע: ” הי אמא, יש לי עגיל חדש בפיטמה. נכון מגניבבב?”)

רוצה תנוכי אוזניים עד הכתפיים? בבקשה...

זה אומר שהחיות היחידות שפוגשים מדי יום זה חתולים, כלבים, נמלים, יתושים, ג’וקים…

החתול סושי ברחוב בוגרשוב

וכשכבר יוצא לנו לצאת מהעיר ולפגוש חיות משק,

תרנגולת, מותר ללטף את האפרוח שלך?

סוס, אתה מלחיץ!

המגע קצת מבהיל את הילדות והעיקר זה הריח… הריח…

לפרה ניחוח שלא נותן מנוח

לגדל ילדים בת”א זה גם אומר שגיל 4 זה הזמן הממוצע להכיר משפחות עם שתי אימהות או שתי אבות,
כי יש משפחה חד-מינית אחת או יותר, כמעט בכל גן… ומצעד הגאווה מרעיד לנו מדי שנה את החלונות…

העוגה הדוגמנית הגיעה מכאן...

(העוגה הדוגמנית הגיעה מכאן )

בשנות ה- 70 העיר שלנו התרוקנה כי הבריות סברו כי “ילדים צריכים איכות חיים”. לא בטון וחלודה כי אם מרחבים…
נשארתי הילדה היחידה בבניין, עם השכנים הזקנים.

בקושי ניתן היה לגרד 10 ילדים מכל הבלוק כדי לשחק למטה מחבואים או תופסת.

הדובי והאנדרטה

היינו מיעוט בקרב אוכלוסייה מבוגרת, שכעסה עלינו מהמרפסת כשהרעשנו בין 14:00 ל- 16:00 :–))
העירייה סגרה בתי ספר ואיחדה כיתות, כך שמכיתה של 24 הפכנו ל-34 אפילו בלי להניד עפעף.

ובכל זאת, שיחקנו בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין בשבילכם), הלכנו בלי ליפול על הגדר של גן-החיות (גן-העיר בשבילכם)
טיפסנו עד למעלה על האנדרטה החלודה של תומרקין (חוץ ממני הפחדנית שכססה ציפורניה למטה).

ואז הגיעו שנות השמונים עם המלנכוליה הסקסית שלהן, חיי הלילה פרחו, הדירות של הזקנים החליפו ידיים.
שנות התשעים ושנות האלפיים היאפיות… יותר ויותר עגלות ילדים מעוצבות ותינוקות בוטיקים נראו ברחובות.

תל-אביב מלאה כיום במשפחות שרוצות חנייה, רוצות מעלית. וגם כאשר אין חניה ושכר הדירה מגרד את העננים-
הן בכל זאת נשארות. אולי קפה ומאפה משובח, הם המדד העכשווי לאיכות חיים? :—)

ממש בקיץ הזה, משהו כמו חמישה בתי ספר של מרכז העיר עוברים הרחבה ושיפוץ כדי לקלוט עוד מאות ילדים לכיתות א’.
הם יכניסו 34 ילדים צפופים בכל כיתה. כי בניגוד לשנות ה-70 הפעם לא עוזבים את העיר…

צחוקים בכיכר ביאליק

לגדל משפחה בתל-אביב ובטח שלהיות אמא בעיר זה אתגר מכל בחינה!!!

הילדים כבר לא רצים ברחובות ולא משחקים למטה. לעומת זאת הם
חולקים מדרכות עם אופניים חשמליות, ועם טוסטוסים ורכבים שלא מצאו חניה. רררר….

עד גיל 9 ילדים לא חוצים כבישים לבדם. צפוף פה. מסוכן פה.
המבוגרים בקושי נותנים להם לזוז מטר לבד, והנה הלכה העצמאות של הילדים והחופש של ההורים…

מפגש פסגה בגן מאיר

זה ממש לא פשוט. יש עוד הרבה קשיים.

אבל… יש אנשים כמוני — שפשוט לא יכולים אחרת.

לא מסוגלת לעבור לשום מקום אחר לטובת “איכות חיים”…

כי יש במקום הזה פתיחות, מותר להיות קצת אחר, להיות אמא יחידנית, להיות אמא חד-הורית,
יש רבגוניות, דברים שמתרחשים, שמחת חיים, קלילות דעת, רעיונות חופשיים, חנויות עם דברים יפים,
בני אדם ידידותיים, מבחר ושפע מכל דבר, חיי בוקר, חיי לילה, מוזיקה, אומנות ותרבות…
כי ת”א זה כפר קטן ואינטימי עם כל היום “שלום, שלום” ופשוט מאד כיף פה!!

אך בינתיים, עד שכל הדברים הבעייתיים ישתפרו והקשיים המסובכים יפתרו –
אפשר עוד שוקו ילדים עם קצפת?

LOVE
:–)) דורין ((–:

Comments

comments