יום שישי בין הערביים. הרדיו מנגן מוזיקה כיפית, אני מזמזמת ובוחשת בסירים,
דוקרת עוגה בתנור עם הקיסם כדי לברר את מוצקותה, ומפטפטת עם חברתי שבאה לבקר.
הכל רגוע למדי כאשר בנזוגי נכנס למטבח עם מבט מוטרד ושאל בשקט:
"ראית את החדר ילדים ומה הם עשו לקיר?"…
"לאאאא!!!" שאגתי בבהלה והפסטורליה נקרעה לגזרים!
"מה קרה???? "
באמת היה שקט מדי מהכיוון שלהן…
בחדר הילדים בילו בכיף שלוש השובבות פלוס אורח מהסוג הפראי שבדיוק הלך הביתה.
החפצים במרחב נראו בטראומה קשה וכך גם אני.
תוהו ובוהו כללי בנוסף לגרפיטי בטושים על אחד הקירות,
שהעיד על העניין שיש לבנות ולאורח באותיות דפוס לעומת אותיות כתב.
הם תרגלו את זה בלי להתעצל. מסתבר שהן גם חובבות אבסטרקט עם נטייה לכיוון אקספרסיוניזם גרמני.
ובכלל, כנראה שכולן מאד נהנו עד שאני נכנסתי.
טוב. אפשר להבין מדוע העדפתי לא לצלם את מה שראיתי באותו הרגע ולא להקליט את מה שצעקתי
על זריקת כל הטושים מהבית לנצח נצחים…
בלילה, כשהבנות כבר נרדמו, בעלי החליט לספר לי על סרטון של נאס"א
בו רואים טוב מאי-פעם את הפיצוצים שנקראים סופות שמש.
" בהקשר לציור על הקיר והבלגן… תחשבי על זה שבעצם
כל החפצים שלנו לא היו שורדים אם היינו רק בקצת קרובים לשמש…
…את יודעת, הכל היה בוער ולא שורד אפילו שנייה". באמת מעודד!
"בכלל, כל החפצים האלה שאת מתעצבנת בגללם הם רק חומר,
הוא לא מחזיק מעמד… יש לו נטייה לכאוס…" (מסביר לי הבלגניסט!)
"אין סיכוי שהחומר לא ייהרס, אז בשביל מה לך בכלל להתעצבן ולהוריד לכולם את המצברוח?"
(הוא ממשיך להתפלסף איתי)
"אז מה?? מה אכפת לי אם אתה צודק!?" אני לא מתרצה.
אתם מבינים, בסך הכל בלגן זה רק חלקיקים שנמצאים במקום אחר ממקומם המיועד…
(לדוגמא: חביתה על צלחת זה יופי טופי, אותה חביתה על השטיח זה רק חלקיק שאינו במקומו!
למה לי להתרגש? :–))
לא טרגדיה, אבל משום-מה ההרס והבלגן של הבנות (וגם של הבנזוג…)
עושים לי הרס ובלגנים במערכת העצבים…
כי בשביל מה עברתי טיפולי הפרייה ממושכים, תגידו לי??
עברתי כל זאת כדי שתהיינה לי בנות מתוקות וחכמות שמתלבשות מגניב
ועכשיו כשהן פה, מוטל עליהן להתחשב בפנטזיות של אמא…
כלומר עליהן לשחק בהנאה רבה בחדרים המעוצבים שכאלה,
לפי הוראות הפנטזיה שתואמות בול את חדרי הילדים שבפינטרס שלי!
:–)) כי ככה נראים בעיני החיים הטובים וילדות מושלמת:
ובאמת, מה כבר ביקשתי?
חללים יפים ומינימליסטיים, עם צעצועים בוטיקיים שאינם מעצבנים, מרעישים ומלכלכים?
ובהם ילדים מחונכים, אשר משיבים כל חפץ למקומו?
עם מיטות סדורות בהם לא תמצאו תחת הכרית את הגרביים המשומשות מאשתקד
דבוקות יחד עם חתיכת פלסטלינה למעיל הגשם?…
כן, כן. אז אם בעיצוב חדרי ילדים עסקינן…
זה באמת משנה איזה שולחן בחרתם אם במילא כולו קבור תחת גזירי נייר וחוברות צביעה?
סטייליסטים, או חובבי הסדר והניקיון- זוהי קריאה לעזרתכם… מה עושים??
חי נפשי, החתול שלי יכול להעיד שניסיתי הכל! :–((
ואני כל כך אוהבת שכל החפצים בדיוק במקום הנכון :–)
אז מה אתם אומרים:
לסדר אחריהן כדי שיהיה לי נחמד ופסטוראלי?
להתעלם מהסמטוחה כדי שאצליח לעשות עוד משהו במהלך יממה?
להיכנע לנטייה הכאוטית של עולם החומר ולחדול להתרגש מהרס, אבק, כתמים, בלאי וכו'?
כל התשובות נכונות?
ואולי העיקר הבריאות ושמחת החיים ומה אני בכלל מבלבלת ת'מוח?
יש מצב!
מסתמן כי אין חדש תחת השמש (נכון נאס"א?) ותמיד ילדים ציירו ויציירו על קירות…
וייהנו לבלגן ולא לסדר…
וההורים?
מכאן אולי יגיע החידוש. תקשיבו, צריך לפצח את החידה של איך כהורים לא כועסים, לא מדכאים ולא עוצרים
את השמחה, החופש ורוח המשחק של הילדים בגלל כמה חלקיקי חומר כאוטיים שסטו ממסלולם
והיו עלולים גם ככה להיכחד אם השמש היתה מתקרבת אפילו בטיפ טיפונת…
אוקי. אז המשימה מבחינתי היא לשמור על שלוות נפש ונק' מבט גלקטית מול הבלגניסטיות ואביהן…
אבל רגע אחד!! מה יהיה עם החלומות האסתטיים שלי??
מה עם זכותי לשטוף את העיניים בחדר ילדים חינני שלא נראה בעצמו כמו סופת שמש?
אה! זה קל.
"בשביל זה דורין, היכנסי לתיקיית הפינטרס שלך…" לוחש לי בראש קול נחמד וחייכן.
:–) (-:
בכיף! אז נתראה כבר בתיקייה ROOMS 4 KIDS… ?
LOVE
דורין
איזה פוסט נהדר! תתנחמי…פה בבלוג את מצליחה לשמור על אסטטיקה((-: