אומנות השגרה

הפקת אירועים מהסוג היומיומי

חדרי ילדים וסופות שמש

יום שישי בין הערביים. הרדיו מנגן מוזיקה כיפית, אני מזמזמת ובוחשת בסירים, דוקרת עוגה בתנור עם הקיסם כדי לברר את מוצקותה, ומפטפטת עם חברתי שבאה לבקר. הכל רגוע למדי כאשר בנזוגי נכנס למטבח עם מבט מוטרד ושאל בשקט: "ראית את החדר ילדים ומה הם עשו לקיר?"... "לאאאא!!!" שאגתי בבהלה והפסטורליה נקרעה לגזרים! "מה קרה????"

שלוש נסיכות וליצן חצר אחד

"אמא בת כמה אני עכשיו?" "בערך עוד שבועיים תהיי בת שש" עניתי בפיזור דעת. "לא שאלתי בת כמה אני אהיה אחר כך... רציתי לדעת בת כמה אני ע-כ-ש-י-ו!?" אמרה בקוצר רוח. "סליחה. את בת חמש שנים ואחד עשר חודשים ושניים עשר יום ושבע עשרה שעות".

שופר המשאלות

ממסעדת הפלאפל השכונתית בקעו באמצע אוגוסט הדביק תרועות של שופר. מה פה קורה פה? זה כלי נגינה? חרדי נלהב נעמד מול שולחננו והריע בשופרו בעוד הבעלבית של הפלאפל זורח ומחייך מאוזן לאוזן. הנינג'ות שלי סיימו את הפלאפל שלהן וכעת לוגמות את הלימונדה במבט תמהה. "סלח לי" אני פונה למשפרר הנמרץ "אולי אתה מוכן להסביר פה לילדות מה מעשיך?" "בשמחה" ענה לי החרדי, מיד שיחרר את חרצובות לשונו ומפיו נשפך מפל עז של מילים לא מובנות על הקדוש ברוך הוא... וההסבר הסוער על אלוקינו ואבינו ועל הפתיחה של שערי שמיים עדיין לא גרם למבט של הקטנות לאיזושהי התבהרות...