יום שלישי, 22 ביולי 2014

בגן של התאומות

מטעמי תקציב אנחנו נכניס את שלושת הבנות שלנו בשנה הבאה לגני עירייה, כך שאלו הימים האחרונים שלנו בגנים פרטיים אנתרופוסופיים

הייה שלום חינוך אנתרופוסופי

שלוש שנים עשינו עם הגדולה את הדרך לגן בכרם התימנים, השקעה של כעשרים-שלושים דק’ הליכה פעמיים ביום.

פיצית :)

היו שהופתעו והרימו גבה על המרחק, כי יש גנים ממש ליד הבית, אבל אין גן כזה.
לבסוף, הדרך לגן הפכה לטיול יומי עם טקסים ומנהגים, זמן איכות עם הילדה, שאני כבר מתגעגעת אליו…

"אמא, ספרי לי שוב על הארנב שרצה עוגת גזר בבית מרקחת..."

שלושה סיבובים כדור הארץ עשה סביב השמש, וכשהוא הסתובב לו איתנו על גבו-
התינוקת הזהירה שלי נהייתה, בזו החצר, לילדת קרקס שובבה ואמיצה, מלאת בטחון ושמחת חיים!

הייה שלום חינוך אנתרופוסופי

וואו! אני מביטה בתמונות וקולטת עד כמה יחסרו לי הדברים “הקטנים” שרואים רק בממלכת אנתרופוסופיה.
כמו שולחן הבוקר עם חליטת הצמחים, הפירות, הפרחים…
שלא לדבר על הריחות של הלחם והתבשילים שיוצאים תמיד מהמטבחון…

זה להיפרד לשלום כל בוקר מהצאצאית ולדעת שהגן זה גם סוג של בית.

קטנים, קטנים, אבל שם אלוהים גר...

אני אתגעגע לעשייה, לבנייה, לחריצות, (לא מתגעגעת לתורנות הכביסה… חחח…)
להיכנס בשקט בבוקר ולראות ילדים וגנן לשים בצק ברוגע או
בונים ומפרקים ארמונות מבד וקוביות, עולמות שלמים של קש וגבבה!

הייה שלום חינוך אנתרופוסופי

ימי ההולדת, והחגים רוחשים עשייה אך צנועים.
אין בלונים, אין מפעילה עם מיקרופון מדונה על הפנים, אין שום דבר חוץ משירה הרמונית LIVE ונגינה UNPLUGGED

יומולדת 4

ובחיי שזה עובד! החגיגות עם המון עדינות, השקעה של שעות עבודה רבות והשמחה המציפה את הלב היא אמיתית.

שבועות 2013

מממ… צריך גם להגיד “להתראות” לצמד הארנבים, חיים וג’ינג’ר

בוקר טוב חבר'ה, שנשחק מחבואים או תופסת?

שלוש שנים הם ברחו ממני, אבל לעיתים הסכימו להתקרב לילדה…

ג'ינג'ר, אתה אוהב עוגת גזר?

ומה יעלה בגורל החברויות? תוהה האם נמשיך לפגוש את הילדים המתוקים וההורים המקסימים שלהם…
שברור ש”אפשר לשמור על קשר”… אבל היום-יום השוחק לא ממש מבטיח זאת

Girls, girls, girls

ובאיזה תדירות אני אגיע מעכשיו לשוק הכרמל ולכרם התימנים?

חתול מסטול בבסטה של "ינעל העולם"

ומה יהיה עם התאומות המרדניות והשובבות האלה בגן העירוני?

יומולדת 3 לנינג'ות

גם הן טופחו ברוח אנתרופוסופית בבוגרשוב, קרוב לשנתיים וחצי, תחת הידיים האוהבות ביותר שיש
עם חיבוקים והערצה, סבלנות וכבוד לכל הג’ננות שלהן…
ואין לקטנות מושג שעולמן עומד להשתנות כל כך.

מי מזהה מי זו מי?

שלוש שנים זרמו דרך שעון החול שהתרוקן, והנה נאספים הגרגרים האחרונים…

עוד כמה ימים ליהנות מהטוב הזה (כשברקע האזעקות והמלחמה שפרצה)…

ואז חופשה ארוכה מדי, ללא תכניות ברורות…

ואז משהו לא ידוע.

הייה שלום חינוך אנתרופוסופי

הגננים אומרים לי שיהיה בסדר. שהבנות שלי חזקות ויוכלו להתמודד.
יש חברים הגורסים שטוב להתחכך ב”עולם האמיתי” ושזה בריא “להצמיח מרפקים”
אני לא ממש בטוחה לגבי זה…

הנחמה היחידה שיש לי מעזיבת החינוך האנתרופוסופי הפרטי היא כמובן שזה יקטין את המינוס בבנק.
וכעת, כל מה שאני מצפה לו ממערכת החינוך הרגילה זה שרק לא יהרסו לנו את הילדים.
שבאמת יקשיבו להם, שיתנו לילדים להיות הם עצמם. בלי לכעוס ובלי לנסות להכין אותם לאוניברסיטה.
אם זה יתקיים- אני אעלים עין מהפלקטים הצעקניים עם אותיות האלפבית, החצב והסתיו… :–))

יאללה, שמה פתק וירטואלי בכותל למען חינוך איכותי בארצנו,
כדי שילדים יבלו את יומם עם מורים וגננים שאפשר להעריץ אותם!
חינוך אמיתי, שיביא את השקט ואת השלום לממלכה.

דורין

בלוג אומנות | לצאת מהשגרה | בלוג לייף סטייל

תגים של Technorati:‏

Comments

comments