האמהות השתלטה על חיי. כל כוחות החיים איכשהו זורמים לשם.

לא נשאר ממני כלום. אני לא ממש מתלוננת (טוב, אולי רק קצת :-) וכל יום הוא עוד מהלך להישרדות טובה יותר בג'ונגל של השגרה התובענית.

אז מי הייתי פעם?

בקושי זוכרת… פעם הייתי מציירת הרבה. קראו לי דורין רבין, גדלתי רוב הזמן במרכז ת"א כבת יחידה להורים גרושים. גם היום, ובעצם כמעט כל החיים, אני תל-אביבית (וכנראה שככה זה ישאר למרות שזה יוצר לי המון בעיות בזמן הווה) נטולת רשיון נהיגה שלא יודעת איפה זה בדיוק יוקנעם ומה ההבדל בין הגליל לרמת הגולן. סליחה על הבורות, אבל אני פשוט די סובלת כשצריכה לצאת מהעיר לטיולים… ובחיי שניסית המון פעמים!

למדתי אומנות בתיכון ובמדרשה לאומנות ואחרי כן למדתי מלא סיינטולוגיה, מעט אייקידו ובטח עוד כל מיני דברים שעשו אותי הכי חכמה בעולם :-) אבל עדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה- כי הכי, הכי, הכי, הכי רציתי שני דברים:

1) להציל את העולם (עדיין בטיפול)

2) להיות אמא! וזה לא ממש הצליח לי…

האמהות הגיעה בדרך הקשה, באוקטובר 2009 אחרי שש שנים של עבודת פרך אינטנסיבית וטיפולים זכיתי בילדתי הגדולה. ציפלונת שנולדה בשבוע ה-26 להריון במשקל של 813 גר'… לוחמת אמיתית שניצחה את כל הסכנות של הפגייה, מלאת חיים, יפהפיה ומושלמת.

שנה ושלושה חודשים אחרי הקיסרי חירום, ילדתי בקיסרי מוזמן ואלגנטי את התאומות שלנו. שתי הנינג'ות השובבות והקסומות.

מכלום- להכל בבת אחת!

עברו אומנם כבר כמה שנים, אבל תכל'ס- אני עדיין מתאוששת מאינטנסיביות של האימהות שלי.

בעלי היקר ואנוכי חווינו מהפך קיצוני בחיינו, מזוג תל-אביבים שקמים לקראת הצהריים לעבודה, שחיים להם בסבבה במרחב נחמד ומעוצב של קרוב ל-100מ' עם שלושה חתולים- פתאום תוך שנה וקצת לא מצאנו מקום לחפצים שלנו מרוב עריסות, עגלות, כילות נגד יתושים, חיתולים אקולוגיים בסיטונות, מזרני פעילות, טרמפולינות, אוניברסיטות, פוף, נדנדה ביתית… ומילא פלישת החפצים…(הרי אי אפשר להאשים את התינוקות שהן ביקשו משהו מכל זה) המצב החדש תבע השתלטות מוחלטת על מה שערכו לא יסולא בפז:

הזמן ותשומת הלב שלנו.

הזמן שלנו, ובעיקר שלי, נלקח בשבי ע"י הצאצאיות המקסימות. וכך זה קורה עד עצם היום הזה…

ת'אמת? בערך שנתיים שאני מתכננת את הרגע הזה. מפנטזת אותי יושבת וכותבת בלוג על "אומנות השיגרה", על השיטות והטריקים ששעשויים לעזור ולהפוך את השיגרה ליצירה שמחה ושפויה.

כולי תקווה שהבלוג הזה יהיה כייפי ואף מועיל עבור כולנו :-)

אה, כן, עוד משהו חשוב… אני ממש אוהבת שכותבים לי תגובות ולתקשר עם אנשים בחזרה.

ספרו לי איך הולך… אם משהו כאן היה שימושי וכולי.

באהבה רבה,

דורין