החופש הגדול גרם לי לתהות שוב ושוב האם ילדים הם למעשה סוג של עם אחר? כי אם ניתן לומר זאת על גברים מול נשים -- אז על אחת כמה וכמה על הגמדים הללו, אשר נעים בחופשיות מצחוק לבכי, לצווחות ותלישת אברים ובחזרה לחיבוקים תוך שניות... איך חיים בשלום זה לצד זה כל חופש גדול, שנה אחר שנה, תגידו לי? הרי לא מדובר בסידור זמני!
"מה פתאום קינוח עכשיו! תסיימי קודם את החביתה שלך. מה זה לא-בא-לי, אז מדוע ביקשת?"... עוד ערב שגרתי. נורא מעייף לריב עם הילדות על אוכל. אני רק אמא ולא שוטר...(אגב, מישהו יודע מתי המשטרה חדלה לבצע מעקבים על מי מהילדים אכל יפה ומי לא סיים מהצלחת?) בינתיים החביתה המבוישת נטושה על צלחתה. נראית אפורה ושוממה מרגע לרגע.
"הבת שלך מוזמנת אלינו למסיבת פסטה אחרי הצהרון. מתאים שנאסוף אותה אלינו ותבואי לקחת אותה בערב?" ככה סימסתי לשלוש אימהות מאושרות שענו "ברור! איך אפשר לעזור?" וכו'. "פשוט פעם הבאה זה אצלך..." קרצתי :—) ביום המיוחל הבכורה שלי ושלוש חברותיה באו אחריי בדילוגים מהגן כאילו הייתי החלילן מהמלין כי שמעו שמצפה להם משהו ממש מגניב... הן נכנסו לבית וגילו על השולחן צורות שונות של פסטה בכל מיני צבעים מפתיעים "וואו! תראי את הזהב הזה!... ותראי את התכלת... הוורוד עם הנצנצים הכי יפה..."
